הבכי

דמעות זולגות מהעיניים,
אף אדום ונוטף,
מבט עצוב
והלב נכמר למראה ילד בוכה ועצוב

אך מה אם נביט על הבכי מנקודת מבט שונה?
מה משרת הבכי? ולמה הוא כל כך מפעיל אותנו?

בכי, בראש ובראשונה, הוא התקשורת הראשונית שלנו עם העולם.
זו מערכת היחסים הראשונה, המפתחת גם את הגוף הפיזי שלנו.
פיתוח הריאות ברגע היציאה לעולם מבטן האם.
זהו רגע ההבנה שיש תקשורת ומענה מהעולם אלי ואינני לבדי אלא חלק ממשהו,
מהביחד של העולם (הוא מרגיע מעט לאחר הניתוק מבטן נעימה וחמימה).

אם כן, בכי הוא התקשורת הראשונה שמאפשרת לנו בכל גיל ובכל דרך להביע את רצונותינו לעולם
ולהפריש הורמונים מרגיעים. הוא מאפשר התפתחות של הריאות שלנו ושחרור מתחים.
סיבות הבכי, דרך אגב, באופן כללי וללא הבדלי גיל, די דומות.
אנו נבכה כי אנחנו רעבים, כועסים, עצובים, או זקוקים לסיפוק הצרכים שלנו.
תתפלאו או לא, אבל בכי הוא מספק. נשימה והרגעות אחרי בכי טוב הינן מרפאות. נוצרת תחושת הזדככות וניקוי.

אז אם הבכי כל כך מרגיע, למה אנחנו כבוגרים לא מצליחים לאפשר לילדים את הזכות לבכות?

מפני שגם אותנו הבכי מחזיר לרגע הראשוני שלנו ומפעיל בנו רגשות הזדהות. הוא מפעיל בנו כאב ועצב ומכיוון שלנו קשה לשאת כאב זה, נשיאת כאבו של האחר, ויתר על כן, של ילד, הינה קשה מנשוא.

ישנם ילדים הבוכים יותר וכאלה שפחות, כאלה שמבקשים מהאחר לסייע להם לשאת את הכאב וכאלה שמייצרים מערכת עצמית של התמודדות.
הבכי הוא אחד משלוש האוטונומיות של הילד,
רק הוא יחליט ויבחר מתי הוא יבכה ומתי הוא יפסיק.

אין לבוגר בסביבה שום שליטה או יכולת בחירה עבור הילד. למבוגר קשה לשמוע בכי מתמשך מפני שזה הוא תפקידו של הבכי.
תפקיד הבכי הינו להניע את המבוגר לפעולה ולסיוע.
הוא לוחץ על כל כפתור רגשי אצל המבוגר כדי שהילד יוכל לקבל מענה.
אך מהו המענה המתאים?
אם הבכי הוא צורך פיזיולוגי המבטא כאב, עייפות ורעב, הרי שהמענה לכך הוא בסיפוק צורך זה.
הקושי מתחיל במענה לבכי רגשי, לעצב, ייאוש, תסכול או כעס.
במקרים אלו נזכור שהבכי הוא פורקן לרגש ויש לו מקום. תפקידנו הוא להיות נוכחים, להציע חיבוק מרגיע, לתת הקשבה, לאפשר לילד להביע את התסכול גם במילים ולתת לו קרקע להתמודדות עצמית.

אז מה אם הבכי הוא בעצם הזדמנות ללמד ילדים הרגעות?

מה אם נגיד "אתה עצוב! חיבוק יעזור לך להירגע?" או "מה יעזור לך עכשיו?"
ומה אם בכי הוא הזדמנות להעשיר את שפת הילדים על ידי הצעה של הבעה בדרך נוספת?
"אתה בוכה. אתה רעב? עצוב? ספר לי במילים כדי שאוכל לנסות לעזור לך?"
מה אם הבכי הוא הזדמנות ללמד חמלה ואמפתיה דרך מודל שמגיב לילד בצורה המותאמת לרצונותיו?

כך, אם נראה את הבכי כצורך פיזי כמו שינה, אכילה או תנועה,
נקבל אותו באהבה ולא נתבייש בו או נבקר אותו.
נוכל לתקשר עם הבכי של הסובבים אותנו בכל גיל.
באמפתיה ובמתן מענה הולם עבור הסביבה וגם עבור עצמנו ❤